פסק-דין בתיק ע"א 47987-06-12

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ע. נוה) מיום 29.4.12, לפיו נדחתה תביעתו של המערער כנגד המשיבות, וכן נסוב הערעור גם על ההחלטה הנפרדת שניתנה ביום 10.6.12 באשר להוצאות המשפט.

ב.         הנסיבות בתמצית הינן אלה:

המערער הועסק מטעמה של המשיבה מס' 1 (המבוטחת אצל המשיבה מס' 3) בעבודה של פירוק מערכת צינורות ברזל, נירוסטה ופלסטיק, שהתבצעה במפעל השייך למשיבה מס' 2, ואשר היה מוחזק בידי המשיבה מס' 4, שהיא מזמינת העבודה.

תוך כדי עבודה, ביום 6.5.08, שעה 11:00 לפני הצהריים, טען המערער כי נפגע כתוצאה מנוזל שניתז על גופו ועל פניו מתוך צינור שהוא היה עסוק בחיתוכו. כתוצאה מכך סבל המערער מכוויות וכאבים, שטף את גופו ופניו, והודיע על האירוע לקצין הבטיחות.

ג.          בית משפט קמא שמע את מלוא העדויות כפי שהובאו בפניו, והגיע למסקנה לפיה אין בידו לקבל את גירסתו העובדתית של המערער ביחס לנסיבות האירוע וביחס לאחריותן של המשיבות או מי מהן.

בית משפט קמא קבע, כי המערער לא הוכיח בבית המשפט את נסיבות פגיעתו, ולא עמד בנטל שרבץ עליו להוכחת הטענות העובדתיות נשוא תיאור התאונה.

יתר על כן, בית משפט קמא קבע כי חקירתו הנגדית של המערער גילתה חוסר אמינות באשר לגירסתו, הכל כמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא.

עוד ובנוסף קבע בית משפט קמא שלא הוצגה ראיה כלשהי באשר למשיבה מס' 2 ולא הוכח כל קשר בין משיבה זו לבין האירוע נשוא הדיון. משכך דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, ובהחלטה מיום 10.6.12 נקבעו ההוצאות שבהן על המערער לשאת לגבי כל אחת מן המשיבות.

ד.         המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורו מונח בפנינו.

תמצית טענת המערער היא שפסק דינו של בית משפט קמא שגוי, וכי היה מקום לקבוע את חבותן של המשיבות.

הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ומוצגים, ובדיון שהתקיים בפנינו היום חזר ב"כ המערער, בתמצית על הטענות שבבסיס ערעורו.

לא ראינו לנכון לבקש את תשובתן של המשיבות.

ה.         סבורים אנו שערעורו של המערער הוא ערעור מובהק על קביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

כלל ידוע ועתיק יומין הוא, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות שהובאו בפניה. אמנם גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו.

ו.          חזרנו ועיינו בפסק דינו של בית משפט קמא ובטיעוני הצדדים, ולא שוכנענו כי נפלה טעות במסקנה ובתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, הואיל ותוצאה זו מבוססת כראוי על התשתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ומעוגנת בדין, בפסיקה, ובהיגיון.

למעלה מן הדרוש נוסיף, שהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא מבוססת ועומדת על כנה אף בהתעלם מכל האמור במסמכי המוסד לביטוח לאומי.

ז.          עוד נציין, כי בדין קבע בית משפט קמא שעל המערער רבץ הנטל להוכיח כי הוא נפגע מחומר מסוכן שהיה בצינורות, אך המערער לא עמד בנטל זה. כמו כן עלה מן הראיות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא:

"כי החומר שבו נגע התובע לא היה כלל חומר מסוכן ולא הוכח הימצאות חומר מסוכן. מר רוני כהן נגע בו ועדותו עדות העולה בקנה אחד עם מר תורג'מן, כי מדובר היה במרכך כביסה בלבד ובשאריות שנותרו בצינורות המפורקים" (עמ' 7 של פסק הדין).

ח.         משכך, התוצאה היא שיש לדחות את הערעור, וכך אנו מחליטים.